סביבות גידול שונות אגם טנגניקה -אלעד בחור
במאמר זה יסקור אלעד בחור מצוות אתר אקווריום
אודות סביבת מחייה שונות באגם טנגניקה שבאפריקה
נראה שאגם טנגניקה אינו זוכה לאותה התעניינות כמו השכן ממלאווי, וחשבתי שהגיע הזמן להכרות מעמיקה יותר עם האגם המדהים הזה.
אגם טנגניקה הוא ככל הנראה האגם העתיק ביותר באפריקה ואולי אף בעולם, שימו לב!!!
האגם נוצר לפני כ-20 מיליון שנה, באחת מהוואדיות הענקיות שנפערו בפעילות
הגעשית שיצרה את השבר הסורי אפריקאי
בשל הטופוגרפיה ההררית המקיפה אותו רק כשליש משטח חופיו נגיש דרך היבשה.
האגם גובל בטנזניה, בורונדי, קונגו וזמביה
(כל מי שמרגיש עכשיו צורך לצעוק שהוא גובל גם בזאיר - קונגו זה השם הנוכחי של זאיר).
אורכו כ 645 ק"מ ורוחבו כ 80 ק"מ עם שטח פנים של כ 34,000 ק"מ
(קצת יותר מבלגיה) מה שהופך אותו לאגם השביעי בגודלו בעולם.
עומקו המרבי הוא 1,470 מטר שזהו השני הכי עמוק בעולם.
נפח המים הוא כמחצית מזה של הים הצפוני, נפח אדיר זה עוזר מאוד
לשמור על סביבה יציבה כמעט לחלוטין.
בשל פעילות געשית המחממת את תחתית האגם אין כמעט
הבדלי טמפרטורה בין המים הרדודים ביותר לעמוקים ביותר
ומשום כך אין זרימת מים חמים כלפי מעלה וקרים כלפי מטה
כמו ברוב האגמים, זרימה זו היא בעצם מקור החמצן של
המים העמוקים ולכן באגם טנגניקה מתחת ל כ 90 מטר,
דגים אינם יכולים לחיות.
אבל כפי שכולנו יודעים ב 90 המטרים ה'רדודים' האוכלוסייה רבה
ומגוונת מאוד.
סביבות גידול שונות הן חלק מהסיבות להתפתחות המינים השונים באגם,
שכן הן מאלצות את הדגים להסתגל ולהתמקצע
קיימות שש סביבות גידול עיקריות באגם טנגניקה:
סביבת הגלים המתנפצים
החופים הסלעיים
הקרקע החולית
הקרקע הבוצית
המים הפתוחים
התחתית
סביבת הגלים המתנפצים
בסביבה זו נכלל רק המטר העליון של המים לחופיו של האגם.
זוהי סביבה רוויית חמצן שכן הגלים המתנפצים מאוורים את הפחמן
הדו חמצני במהירות רבה.
זוהי סביבתם של הגובים.
הגובים התמקצעו כל כך בסביבה זו עד כדי כך שלא ניתן למצוא אותם
בשום סביבה אחרת באגם.
החופים הסלעיים
סביבה זו נחלקת לשתי תתי סביבות:
הראשונה זו הסביבה בה אין כמעט חול או סחופת אלא רק סלעים
המונחים על גבי סלעים גדולים, הסלעים מכוסים באצות
המשמשות מזון לציקלידים הצמחונים והמים עשירים מאוד בפלנקטון
המשמש גם הוא מקור מזון עשיר ביותר.
בסביבה זו גרים מינים רבים מאוד של ציקלידים, החל בצמחונים
שאוכלים את האצות דרך אוכלי הכל שניזונים גם מהפלנקטון
וכלה בטורפים שניזונים מדגים אחרים.
לרוב הדגים בסביבה יש פסים בצדי הגוף שעוזרים להם להסוות את
עצמם להגנה מפני ציפורים וטורפים אחרים.
תת הסביבה השנייה היא אזור סלעי, באזור זה יש גם מצע של אבנים קטנות וחול.
אמנם אצות גדלות על סלעים אלו אך הרבה פחות גם משום שלעיתים
הסלעים מכוסים חול, בסביבה זו יש הרבה פחות דגים ורובם קטנים
הקרקע החולית
השחיקה הממושכת בסלעי האגם יצרה אגן סחופת וחול בעובי של כ 1.5 ק"מ,
וכך מקצוות הסלעים משתרעים מישורים ענקיים ושטוחים,
בחלק מהם הצטברו כמויות גדולות קונכיות.
בשל ריכוז הסידן הגבוה במים הקונכיות אינן מתפרקות ודגים רבים
אימצו אותן כטריטוריות לרבייה.
מאחר ובביוטופ זה אין הרבה מקומות מסתור רוב הדגים חיים בלהקות
גם בשל הצורך בהגנה.
ניתן למצוא באזורים אלו להקות גדולות מאוד של מיני הזינוטלפיה
וקלוחרומיסים.
לדגים בביוטופ זה הסוואה מצוינת וקשה מאוד לזהות אפילו להקות
גדולות מלמעלה, חלקם מנצלים את העובדה שהמצע רך ודק ופשוט צוללים
לתוך החול על מנת לברוח מטורפים.
לחלק מהדגים יש שן עם זווית המתאימה בדיוק לשליית שרימפסים מהחול.
הקרקע הבוצית
ביוטופ זה נמצא בשפכי הנהרות לאגם, שכן הנהרות הם אלו שמביאים את הבוץ.
המים בסביבה זו עשירים מאוד בזופלנקטון שמשמש מאכל לשרימפסים ושאר סרטנים,
ואלה בתורם ביחד עם לארוות של חרקים, תולעים וחסרי חוליות אחרים מהווים
את עיקר מזונם של הדגים בקרקע הבוצית.
המים הפתוחים
רוב האגם למעט החופים והמים הרדודים בקרבה יחסית לחוף מהווה את
ביוטופ המים הפתוחים.
במים הפתוחים שוחות להקות ענק של דגים שמשקלם הכולל הוערך ב 2.8-4 טון,
שרשרת המזון ביוטופ זה מתחילה בפיטופלנקטון שניזון מהאור,
הפיטופלנקטון משמש מזון לזופלנקטון.
למרות שיש מספר מועט של דגים הניזון מהזופלנקטון, רובו משמש
כמקור המזון של השרימפסים ושאר מיני סרטנים.
הסרטנים הם מזונם של דגים רבים שאינם ציקלידים, דגים אלו נטרפים
על ידי הציקלידים הגדולים שחיים בביוטופ זה.
התחתית
ביוטופ זה הוא השכבה הנמוכה ביותר המכילה מספיק חמצן לקיום דגים
כ 90 מטרים, הרבה הרבה יותר עמוק מאשר דג נהר כלשהו יכול
להתקיים בו.
הדגים בביוטופ זה נאלצו לעבור התאמות רבות על מנת לשרוד בסביבה זו.
כאמור בביוטופ זה רמת החמצן נמוכה והאור חלש מאוד ולפעמים
מדובר בעלטה מוחלטת, מעבר ליכולתם של הציקלידים בסביבה זו
להתקיים ברמת חמצן נמוכה הם פתחו איבר חישה נוסף על מנת למצוא
את דרכם ומזונם בתנאי התאורה הדלים.
דוגמאות למגוון ושונות הדגים:
הגדול ביותר
הציקליד הגדול ביותר באגם הוא Boulengerochromis microlepis
גודלו המקסימלי כ 90 סנטימטר ומשקלו בגודל זה כ 3 קילו.
טורף זה משייט במים הפתוחים שם הוא ניזון מדגים אחרים,
קשה מאוד לצפות בדג זה בטבע
הקטן ביותר
הציקליד הקטן ביותר באגם הוא Neolamprologus multifasciatus
גודלו המקסימלי הוא 4 סנטימטר, ציקליד זה קטן כל כך כחלק התאמתו לחיים
בתוך קונכייה של חלזון.
לאחר שבחר לו קונכייה מתאימה, אט אט יפנה חול מתחתיה עד שתהיה
קבורה באדמה, אז יפזר חול מעליה וינקה את הפתח, וכך ייווצר לו
בית קטן כמעט בלתי נראה
הכי Dimorphic
הציקליד עם ההבדל הגדול ביותר בין זכר לנקבה הוא Lamprologus Callipterus
בדומה לNeolamprologus multifasciatus
גם דג זה משתמש בקונכיות בתור אתר רבייה, אולם בגודל 15 ס"מ
הוא הרבה יותר מידי גדול להיכנס לתוך קונכייה,
הנקבה לעומת זאת קטנה בהרבה, כך שאין לה שום בעיה להשתחל
לקונכייה ולהטיל בה.
הזכרים נוהגים לצוד בלהקות, כמו כן זכרים ממין זה אוספים
כמויות אדירות של קונכיות לעיתים ממרחקים ומפזרים בשקעים
ברוחב של כמטר.
אוסף קונכיות זה מהווה את הטריטוריה של הזכר וכן את ביתן של כמה נקבות.
הדק ביותר
הציקליד הצר ביותר הוא Altolamprologus compressiceps
דג זה הותאם לסביבתו על ידי פיתוח מבנה גוף צר במיוחד המאפשר לו
להדחק בין הסלעים בחרכים קטנים ביותר, שם הוא צד את עיקר מזונו,
שרימפסים של מים מתוקים.
פריט נוסף בתפריטו הם דגיגים של דגים אחרים, בשל עובדה זו,
באופן לא מפתיע בכלל הוא מוצא את עצמו מתעמת עם הורי הדגיגים שתקף.
צורת גופו המוזרה מונעת ממנו לשחות מהר ועל כן הוא פיתח קשקשים עבים
וחזקים במיוחד.
כאשר הוא מותקף, הוא מקמר את גופו ומציג לתוקף את החלק המקומר,
בצורה זו יכול שריון הקשקשים שלו להדוף התקפות של דגים בגודל דומה לשלו.
הגובי ביותר
משפחת הגובים
פתחו אף הם התאמה פיזית לסביבת האגם בה הם חיים.
הגובים חיים בסביבת הגלים המתנפצים.
על מנת לשרוד את המהומה הרבה שיוצרת התנפצותם של הגלים במים הרדודים,
הגובים חייבים להיצמד היטב לקרקעית האגם.
שלפוחית ציפה רגילה עלולה להוות מכשול חמור להצמדות הרצויה,
ולכן מצוידים הגובים בשלפוחית ציפה קטנה בהרבה.
לגובים גם מעין קוצים בקצות סנפירי הגחון בעזרתם הם נצמדים לקרקעית,
היצמדות זו יוצרת אשליה של דגים המהלכים על הקרקעית.
ראייתם של הגובים גרועה במיוחד והאור הרב במים הרדודים
מסייע להם לראות. צבעיהם מותאמים להפליא להסוואה בסביבה זו,
כמו כן האבנים מצופות הטחב והלארוות הרבות של החרקים מתאימים
בדיוק לתזונה המגוונת לה נזקקים הגובים.
הקלים מכולם
משפחת סנפירי הנוצהOpthalmotilapia
משפחה זו פיתחה גם היא שינוי גנטי, אולם בניגוד לגובים שם השינוים
מתאימים אותם לשרוד בסביבת הגלים המתנפצים,
משפחת סנפירי הנוצה פיתחה שנויים העוזרים להם להתרבות.
לזכרים במשפחה זו סנפירי גחון ארוכים במיוחד, בקצותיהם של הסנפירים
ישנם כתמים המדמים ביצים.
הזכרים שוחים לפני הנקבות ומנפנפים בביצים המדומות אל מול פני הנקבות,
נראה שנפנוף זה יוצר תגובה אינסטינקטיבית אצל הנקבות ומשכנעת אותן
לשחות אחרי הזכר לאתר הרבייה.
באתר הרבייה הנקבות מטילות ביצים ואוספות אותן במהירות רבה
לפיהן, הרבה לפני שהזכר מספיק להפרותן.
הזכר מניח את קצות הסנפירים באתר ההטלה, והנקבה כנראה חושבת
ששכחה שם כמה ביצים.
בזמן שהנקבה מנסה לאסוף את הביצים שכביכול ששכחה,
משחרר הזכר את מטען הזרע שלו והנקבה אוספת אותו אל פיה
וכך מופרות הביצים.
יש לציין שלרוב הציקלידים ביצים מדומות על סנפירי הגחון אך הם אינם מניחים
אותם באתר ההטלה, לרוב הנקבה פשוט מנסה לשחות אחריהם.
החברותיים מכולם
הציפריכרומיסים
דמויי סרדינים אלו נעים בלהקות ענק שמונות עשרות אלפי פריטים,
כנראה בשל חוסר יכולתם להלחם על אתרי הטלה על קרקעית האגם
פיתחו הסיפריכרומיסים מתודיקת הטלה במים הפתוחים.
הנקבות שוחות כשגופן מוטה כך שהראש נמוך מהזנב (כפי שרואים בתמונה),
תוך כדי שחיה בזווית מוזרה זו הנקבות מטילות ביצים וממהרות
להסתובב ולתפוש אותן בפיהן.
לאחר מכן הן שוחות בתוך ענן זרע, שניתן לראות בעין בלתי מזויינת,
אותו פלט הזכר.
לאחר כשלושה שבועות הדגיגים עוזבים את האם כשהם כבר מסוגלים
לשחות בצורה עצמאית ומיד הם יוצרים להקה משלהם.
העמוק ביותר
בנטוכרומיס טריקוטי
הבנטוכרומיס טריקוטי חי אך ורק בעומקים שבין 50 ל 150 מטר
מה שמעניק לו את הזכות להיות הציקליד שחי הכי עמוק באגם.
גודלו המקסימאלי הוא 20 סנטימטר.
למרות גודלו הוא ניזון מפלנקטון וחסרי חוליות קטנים כמו שרימפסים למיניהם.
על מנת לתפוש מספיק מזון הבנטוכרומיס פיתח פה נמתח,
כך שהוא פותח את פיו ומותח אותו כדוגמת צינור שאיבה היונק פנימה
את הפלנקטון וחסרי החוליות כאשר הוא נסגר.
